אם הייתם צריכים לבחור פעילות אחת של עשר דקות ביום שתתרום לשפה של הילד, לשינה שלו ולקשר ביניכם, המחקר היה ממליץ לכם על: קריאת סיפור בערב. לא אפליקציה, לא חוג, לא כרטיסיות. ספר, ברכיים, ועשר דקות.
הנה מה שקורה באותן עשר דקות, ולמה הן עשויות לעבוד עוד יותר כשהילד מגלה את עצמו בתוך הסיפור.
מה קורה במוח כשמקריאים לילד
ב-2015 פרסם צוות מבית החולים לילדים בסינסינטי מחקר קטן אך מעניין (Hutton ועמיתים, 2015, Pediatrics). 19 ילדים בגילאי 3 עד 5 נכנסו לסורק MRI והאזינו לסיפורים, בזמן שההורים ענו על שאלון על הרגלי הקריאה בבית: כמה קוראים, כמה ספרים יש, כמה מדברים על הספר.
התוצאה: אצל ילדים שקוראים להם יותר בבית, אזור במוח שאחראי על הבנת שפה ועל דימויים חזותיים (האזור הפריאטלי-טמפורלי-אוקסיפיטלי בהמיספרה השמאלית) היה פעיל יותר בזמן האזנה. במילים פשוטות: ילד שרגילים לקרוא לו "רואה" את הסיפור בראש בזמן שהוא שומע אותו. זו כנראה היכולת שעליה נבנית הקריאה העצמאית מאוחר יותר, כשהילד צריך להפוך אותיות לתמונות בעצמו.
המחקר הזה הצטרף לסקירה גדולה הרבה יותר. אדריאנה בוס ועמיתיה מאוניברסיטת ליידן ניתחו 29 מחקרים על קריאה משותפת של הורים וילדים (Bus, van IJzendoorn & Pellegrini, 1995, Review of Educational Research) ומצאו קשר עקבי, בעוצמה בינונית, בין קריאה משותפת בגיל הרך לבין אוצר מילים, הבנת שפה והצלחה בלימוד קריאה.
למה דווקא בערב
שגרת לילה שכוללת סיפור עושה שני דברים בבת אחת. ראשית, היא מרגיעה: הקול המוכר, הקצב הצפוי והקרבה הפיזית מורידים את העוררות ומכינים לשינה. מחקר אורך על 4,274 ילדים (Hale, Berger, LeBourgeois & Brooks-Gunn, 2011, Journal of Family Psychology) מצא ששגרת לילה הכוללת רכיב שפתי, כלומר סיפור, שיר או שיחה, הייתה קשורה לשינה מעט ארוכה יותר ולאוצר מילים גבוה יותר בגיל חמש. ההבדלים קטנים, אבל הכיוון עקבי. שנית, הערב הוא אחד הזמנים ביום שבהם אפשר לתת עשר דקות של קשב מלא, בלי טלפון ובלי בישול. הספר הוא תירוץ מצוין להיות ביחד.
סקירה של ג'ודי מינדל ואריאל ויליאמסון (2018, Sleep Medicine Reviews) על שגרות לילה מצאה ששגרת לילה קבועה קשורה גם לשפה, לקריאה מוקדמת, לוויסות רגשי ולקשר הורה-ילד. אולי זה לא מפתיע: ילד שמקבל כל ערב עשר דקות של תשומת לב בלעדית צריך פחות "לדוג" אותה במהלך היום.
ספר או מסך
הורים רבים שואלים אם סיפור באפליקציה או סרטון של סיפור עושים את אותה עבודה. שתי סיבות לענות לא, לפחות בערב.
הראשונה היא שינה. סקירה של 67 מחקרים (Hale & Guan, 2015, Sleep Medicine Reviews) מצאה ב-90 אחוז מהם קשר בין זמן מסך לבין הירדמות מאוחרת, שינה קצרה יותר או שינה פחות טובה, ובמיוחד כשהמסך נמצא בחדר השינה או בשעה שלפני השינה. האור והגירוי פועלים נגד מה שהסיפור אמור לעשות.
השנייה היא האינטראקציה. בקריאה משותפת יש דיאלוג סביב הספר: ההצבעה, השאלה "מה הוא מרגיש עכשיו?", העצירה כשהילד מבקש. מסך מספר את הסיפור במקומכם, ובדרך כלל גם במקום הילד. ספר מודפס משאיר את שניכם בתפקיד.
זה לא אומר שאפליקציות קריאה חסרות ערך ביום. זה אומר שבערב, כשהמטרה היא קרבה ושינה, הספר מנצח.
"עוד פעם את אותו ספר"
הורים רבים מתייאשים כשהילד מבקש את אותו ספר בפעם העשרים. המחקר אומר להירגע: החזרה היא לא עצלות, היא למידה. ג'סיקה הורסט מאוניברסיטת סאסקס הראתה בסדרת ניסויים (Horst, Parsons & Bryan, 2011, Frontiers in Psychology) שילדים בני שלוש שקראו להם את אותו ספר שלוש פעמים באותו שבוע למדו את המילים החדשות שבו, בעוד שילדים שקראו להם שלושה ספרים שונים עם אותן מילים כמעט לא למדו אותן. ייתכן שהקריאה החוזרת מפנה קשב: כשהעלילה כבר מוכרת, המוח פנוי לשים לב למילים, לפרטים באיור, לרגשות של הדמויות.
יש לזה גם צד רגשי. בערב, ילדים לא רוצים הפתעות. הם רוצים לדעת שהסיפור ייגמר טוב, בדיוק כמו אתמול. הספר הקבוע של הלילה הוא עוגן.
כשהילד הוא הגיבור
ועכשיו לחלק שמעניין במיוחד הורים שמחפשים ספר לילה חדש. מה קורה כשהשם של הילד, הפנים שלו ופרטים מחייו נכנסים לתוך הסיפור?
פסיכולוגים מכירים את התופעה הזאת כבר כמעט חמישים שנה. ב-1977 הראו רוג'רס, קויפר וקירקר (Journal of Personality and Social Psychology) שמבוגרים זוכרים מילים טוב יותר כשהם שואלים את עצמם "האם זה מתאר אותי?" מאשר כשהם שואלים שאלות אחרות על אותן מילים. התופעה נקראת "אפקט ההתייחסות העצמית" ושוחזרה מאז במחקרים רבים. המוח פשוט מעבד עמוק יותר כל מידע שקשור ל"אני".
נטליה קוצ'ירקובה מהאוניברסיטה הפתוחה בבריטניה בדקה מה זה עושה לספרי ילדים (Kucirkova, Messer & Sheehy, 2014, First Language). 18 ילדי גן קראו להם ספר שחלק מהקטעים בו היו אישיים, עם השם של הילד, וחלקם רגילים. את המילים החדשות מהקטעים האישיים הם ידעו טוב יותר בבדיקות שאחרי הקריאה. בתצפית מפורטת של אותו צוות על אם ובתה בת השלוש שקראו יחד ספר אישי שיצרו בעצמן (Kucirkova, Messer, Sheehy & Flewitt, 2013, Literacy), החוקרות תיארו קריאה זורמת והדדית סביב התמונות של הילדה עצמה, סוג השיחה שמקובל לראות כחלק חשוב בקריאה משותפת. זו תצפית אחת ולא ניסוי, ולכן היא מדגימה את המנגנון יותר משהיא מוכיחה אותו.
ההסבר הסביר הוא פשוט. ילד שרואה את עצמו על הכריכה אולי לא שואל "מה קרה לילד בסיפור?" אלא "מה קרה לי?". הוא פחות מאזין ויותר משתתף. כשהגיבור מתגבר על החושך או מתיידד עם הדרקון, ייתכן שהילד לומד שזה אפשרי לא רק באופן כללי, אלא גם עבורו.
מה זה אומר בפועל
- ספר אישי טוב לא מחליף את הספרייה, הוא מצטרף אליה. ילדים צריכים גם סיפורים על אחרים, כדי לפתח אמפתיה ודמיון. אבל ספר אחד שבו הם הגיבורים הוא לעיתים קרובות הספר שהם מבקשים הכי הרבה.
- סביר שככל שהתמונה דומה יותר לילד והשם מופיע יותר פעמים בטקסט, כך ההזדהות חזקה יותר. זו השערה, לא ממצא שנבדק.
- זה כלי טוב במיוחד לשלושה מצבים: ילד שמסרב לספרים ("משעמם לי"), ילד שמתמודד עם פחד או עם שינוי (אח חדש, גן חדש, גמילה ממוצץ), וילד שמתחיל לקרוא בעצמו ומוכן לעבוד קשה כדי לקרוא את השם שלו.
בסיפור קסום אנחנו מכינים ספרים כאלה, ואפשר לראות דוגמה חינם מתמונה אחת. אבל גם בלי ספר אישי, הדבר החשוב ביותר במאמר הזה פשוט יותר: לקרוא, כל ערב, באותה שעה, עם היד על הכתף.
איך הופכים את הסיפור לחלק הכי טוב בערב
- שעה קבועה ומקום קבוע. המיטה או הכורסה, אחרי הצחצוח, לפני הכיבוי.
- הילד בוחר, ההורה קובע כמה. "שני ספרים" שנאמר מראש חוסך את "עוד אחד".
- קוראים לאט, ועוצרים לשאלות. "מה היית עושה במקומו?" שווה יותר מעשר דקות קריאה מהירה.
- אצבע על המילים. מגיל ארבע בערך, מעבר עם האצבע על הטקסט מלמד את כיוון הקריאה ואת הקשר בין צליל לאות, בלי שיעור.
- אותו משפט סיום. "וזה הסוף של הסיפור, ועכשיו לילה טוב". הקביעות היא חצי מהעבודה.
- לא מענישים בסיפור. "אם לא תצחצח, אין סיפור" הופך את הדבר הכי טוב בערב לכלי מיקוח. הסיפור תמיד נשאר.
בשורה אחת
עשר דקות של ספר בערב תורמות לשפה, לדמיון ולשינה של הילד, והן עושות את זה דרך הקשר איתכם. ואם הילד מוצא את עצמו בתוך הסיפור, עם השם והפנים שלו, ייתכן שהוא מקשיב אחרת. זה לא קסם, זו פסיכולוגיה של חמישים שנה, ואפשר להתחיל הערב.
---
מקורות
- Hutton JS, Horowitz-Kraus T, Mendelsohn AL, DeWitt T, Holland SK (2015). Home reading environment and brain activation in preschool children listening to stories. Pediatrics, 136(3), 466-478.
- Bus AG, van IJzendoorn MH, Pellegrini AD (1995). Joint book reading makes for success in learning to read: a meta-analysis on intergenerational transmission of literacy. Review of Educational Research, 65(1), 1-21.
- Hale L, Berger LM, LeBourgeois MK, Brooks-Gunn J (2011). A longitudinal study of preschoolers' language-based bedtime routines, sleep duration, and well-being. Journal of Family Psychology, 25(3), 423-433.
- Mindell JA, Williamson AA (2018). Benefits of a bedtime routine in young children: sleep, development, and beyond. Sleep Medicine Reviews, 40, 93-108.
- Hale L, Guan S (2015). Screen time and sleep among school-aged children and adolescents: a systematic literature review. Sleep Medicine Reviews, 21, 50-58.
- Horst JS, Parsons KL, Bryan NM (2011). Get the story straight: contextual repetition promotes word learning from storybooks. Frontiers in Psychology, 2, 17.
- Rogers TB, Kuiper NA, Kirker WS (1977). Self-reference and the encoding of personal information. Journal of Personality and Social Psychology, 35(9), 677-688.
- Kucirkova N, Messer D, Sheehy K (2014). Reading personalized books with preschool children enhances their word acquisition. First Language, 34(3), 227-243.
- Kucirkova N, Messer D, Sheehy K, Flewitt R (2013). Sharing personalised stories on iPads: a close look at one parent-child interaction. Literacy, 47(3), 115-122.
