פחד מהחושך: תוכנית של שבועיים להורים, צעד אחרי צעד

פחד מהחושך הוא אחד הפחדים הנפוצים בגילאי 3 עד 6, והרבה הורים מכירים אותו מקרוב, כי הוא מתרחש בדיוק בשעה שבה גם ההורים גמורים. במאמר על פחדים אצל ילדים הסברנו למה הוא מופיע: בגיל הזה הדמיון מתפתח מהר יותר מהיכולת להבדיל בין דמיון למציאות, והחושך מוחק את הרמזים שעוזרים לילד להבין שהחדר שלו הוא עדיין החדר שלו.

החדשות הטובות הן שיש כמה מחקרים שבדקו מה הורים עשו בבית עם פחד מהחושך, ומה עזר. מהם בנינו את התוכנית הזאת.

מה המחקר אומר שעובד

שלושה ממצאים שעליהם נשענת התוכנית:

1. משחק בחושך שמתגבר בהדרגה. במחקר ספרדי על 78 ילדים בגילאי 4 עד 8 עם פחד חמור מהחושך (Santacruz, Méndez & Sánchez-Meca, 2006, Child & Family Behavior Therapy) הורים הפעילו בבית, אחרי הדרכה קצרה, תוכנית של משחקים בחדר שהולך ומתכהה, אחרי קריאת סיפור על ילד שמתגבר על החושך. הפחד ירד לעומת קבוצת ביקורת שלא טופלה, והשיפור נשמר ואף גדל בבדיקת מעקב אחרי שנה. כנראה שהמשחק עשה את מה שהסברים לא עושים: הוא הצמיד לחושך רגש של כיף.
2. ספר שבו הגיבור לומד להתמודד. במחקר קטן מאוניברסיטת וירג'יניה טק (Lewis, Amatya, Coffman & Ollendick, 2015, Journal of Anxiety Disorders) הורים של תשעה ילדים בגילאי 5 עד 7 עם פחד מהחושך קיבלו ספר שבו ילד מתגבר בהדרגה על החושך, עם משימות קטנות בסוף כל פרק. אחרי ארבעה שבועות של קריאה ומשימות, שמונה מתוך התשעה פחדו פחות, והשיפור נשמר חודש אחר כך.
3. צעדים קטנים והתמדה. הגישה הקוגניטיבית התנהגותית לפחדים אצל ילדים (Kendall, 1994, Journal of Consulting and Clinical Psychology) בנויה על חשיפה הדרגתית ועל זיהוי של "המחשבה המפחידה" והחלפתה במחשבה מתמודדת. העיקרון: לא קופצים למים, מתקרבים צעד אחד בכל פעם, ונשארים בכל צעד עד שהוא נעשה משעמם.

ועוד דבר אחד שחשוב לדעת מראש: אור חלש בחדר אינו "ויתור". נורת לילה חמה וחלשה היא כלי לגיטימי, ורוב הילדים נגמלים ממנה לבד עם הזמן.

לפני שמתחילים: שלושה כללים

1. הפחד לגיטימי, ההתנהגות ניתנת לשינוי. המשפט שחוזר בכל ערב: "מותר לפחד, ואנחנו לומדים ביחד להיות אמיצים". לא "אין ממה לפחד".
2. שום צעד בכוח. אם הילד לא מוכן לצעד של היום, חוזרים לצעד של אתמול. ההתקדמות נמדדת בשבועות, לא בערבים.
3. ההורה רגוע. ילד שמפחד מסתכל על הפנים של ההורה כדי לדעת אם באמת יש סכנה. טון שקט ומשועמם מעט הוא הכלי הכי חזק שיש לכם.

הכנה (יום 0)

1. מד אומץ. דף עם סולם של 1 עד 5 וחמישה פרצופים, מפוחד עד גאה. הילד מצייר את הפרצופים בעצמו. בכל ערב הוא מסמן איפה הוא היה. זה בהשראת הגישה של קנדל, בגרסה ביתית: לתת לילד מילים ומספר לרגש, במקום רק "מפחיד".
2. הפנס של הילד. פנס קטן ששייך רק לו, רצוי בצבע שהוא בחר. הפנס הוא גיבור התוכנית.
3. נורת לילה חמה. אור צהבהב חלש, לא לבן ולא כחול. ליד הדלת, לא ליד הראש.
4. ספר על ילד אמיץ. ספר שבו גיבור בגיל הילד מתמודד עם חושך או עם משהו מפחיד ומתגבר. במחקר של לואיס הספר היה ספציפי לפחדי לילה, ואפשר להשתמש בכל ספר כזה מהספרייה. אם אתם רוצים ללכת צעד נוסף, ספר אישי שבו הילד עצמו הוא הגיבור, עם השם והפנים שלו, הופך את "הילד בסיפור היה אמיץ" ל"אני הייתי אמיץ". המחקר על ספרים אישיים (Kucirkova, Messer & Sheehy, 2014, First Language) הראה שילדי גן ידעו טוב יותר מילים חדשות מקטעי סיפור שבהם הופיע השם שלהם; את ההשפעה על פחדים ספציפית עוד לא בדקו, ולכן זו הרחבה הגיונית ולא ממצא. בסיפור קסום אפשר לראות דוגמה חינם מתמונה אחת.

שבוע ראשון: החושך הופך למשחק

יום 1, "הפנס מחפש". ביום, לא בערב. מחשיכים חצי את הסלון (תריס סגור, אור במטבח דולק). מחביאים צעצוע, והילד מוצא אותו עם הפנס. שלוש פעמים, בצחוק. בערב: שגרת לילה רגילה, נורת לילה, דלת פתוחה. מסמנים במד האומץ.

יום 2, "צלליות". באותו חדר מוחשך למחצה, מקרינים עם הפנס צלליות של ידיים על הקיר: כלב, ארנב, ציפור. הילד מגלה שהצל הגדול על הקיר הוא היד הקטנה שלו. זה המסר החשוב ביותר של השבוע: דברים שנראים מפחידים בחושך הם דברים רגילים.

יום 3, "קריאה בפנס". הסיפור של הערב נקרא במיטה, באור הנורה בלבד, והילד מאיר עם הפנס את התמונות. החושך הופך למסגרת של משהו כיפי.

יום 4, "הפנס מחפש" בערב. אותו משחק מיום 1, אבל אחרי ארוחת הערב, בחדר של הילד, עם אור במסדרון. שלוש חבאות. אחר כך שגרת לילה.

יום 5, "המסע לשירותים". אחרי הסיפור, הילד הולך לשירותים עם הפנס בלבד, ההורה שני צעדים מאחור. חוזרים למיטה, ושואלים: "איזה מספר במד האומץ?".

יום 6, "דקה לבד". אחרי הסיפור והמשפט הקבוע, ההורה יוצא לדקה אחת ("אני שם את הכוס במטבח וחוזר"), נורת לילה דולקת, דלת פתוחה. חוזרים כמובטח, בדיוק. האמינות כאן היא הכל: אם אמרתם דקה, זו דקה.

יום 7, "חגיגת שבוע". מסתכלים יחד על מד האומץ של השבוע. הילד רואה את המספרים עולים. מכינים יחד "מדליית אומץ" מנייר. בלי פרס יקר, בלי ממתקים: ההכרה היא הפרס.

שבוע שני: הילד נשאר בחושך בעצמו

יום 8, "שתי דקות". כמו יום 6, שתי דקות. חוזרים בזמן.

יום 9, "הדלת חצי". ההורה יוצא לשתי דקות והדלת נסגרת לחצי. האור במסדרון נשאר.

יום 10, "המחשבה האמיצה". בסיפור של הערב עוצרים ושואלים: "מה הגיבור אמר לעצמו כשפחד?". עוזרים לילד לנסח משפט משלו: "זה רק חושך, החדר שלי אותו דבר", או "הפנס שלי איתי". המשפט נכתב על פתק ליד המיטה. זה הלב של הגישה הקוגניטיבית: להחליף את המחשבה "יש שם משהו" במחשבה שהילד עצמו בחר.

יום 11, "חמש דקות". יציאה לחמש דקות, דלת חצי סגורה, המשפט האמיץ נאמר לפני היציאה.

יום 12, "אור במסדרון יורד". האור במסדרון מתחלף בנורת לילה שנייה, או בעמעום. בחדר נשארת נורת הלילה.

יום 13, "הפנס במיטה". הילד נרדם כשהפנס לידו, כבוי. הוא יודע שהוא יכול להדליק אותו אם הוא רוצה. לעיתים קרובות הוא לא ידליק. השליטה היא מה שמרגיע, לא האור.

יום 14, "מד האומץ הגדול". מסתכלים על שבועיים של מספרים. מספרים לסבתא בטלפון. אם הילד נרדם עם נורת לילה בלבד ולא קורא לכם, התוכנית הצליחה. נורת הלילה יכולה להישאר כמה חודשים או שנים, זה בסדר גמור.

מה עושים כשהוא בכל זאת קורא בלילה

1. באים. תמיד. ילד שקורא ולא באים עלול להרגיש שהוא לבד, וזה עלול להגדיל את הפחד.
2. קצר ומשעמם. יושבים דקה על קצה המיטה, יד על הגב, "אני כאן, הכל בסדר, המשפט האמיץ שלך?", ויוצאים. בלי שיחה, בלי לבדוק מתחת למיטה בטקסיות גדולה, בלי לקחת למיטה שלכם אם לא רוצים בזה.
3. בבוקר מדברים. "אתמול קראת לי בלילה וחזרת לישון לבד, זה אומץ של מספר 4". ההצלחה מקבלת שם בבוקר, לא בלילה.

מה לא עושים

1. לא בודקים מפלצות. בדיקה טקסית מתחת למיטה אומרת לילד שיש מה לבדוק. במקום זה: "בחדר שלך יש רק הדברים שלך. בוא נראה מה הפנס מוצא" ומאירים על הצעצועים המוכרים.
2. לא מענישים ולא מאיימים. "אם לא תישאר במיטה, לא יהיה סיפור מחר" הופך את הכלי הטוב ביותר שלכם לאיום.
3. לא קופצים שלבים. אם יום 9 היה קשה, יום 10 הוא שוב יום 9. זה לא כישלון, זה קצב.
4. לא משווים לאחים. "אחיך לא פחד בגילך" מוסיף בושה לפחד.

מתי לפנות לייעוץ

אם אחרי שבועיים של תוכנית עקבית אין שום שינוי במד האומץ, אם הפחד מלווה בכאבי בטן או בהקאות, אם הוא התחיל אחרי אירוע קשה, או אם הוא מונע מהילד לישון מחוץ לבית בגיל שבו חבריו כבר עושים את זה, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. טיפול קוגניטיבי התנהגותי לפחדים ספציפיים אצל ילדים הוא ממוקד ומבוסס היטב, וההורים לרוב מקבלים בו גרסה מקצועית של התוכנית הזאת.

בשורה אחת

חושך הוא לא הבעיה, הדמיון הוא. בשבועיים של משחקי פנס, סיפור על ילד אמיץ ומד אומץ על הקיר, ילדים רבים מגלים שהחדר בחושך הוא אותו חדר, ושהם גדולים ממנו.

---

מקורות

1. Santacruz I, Méndez FJ, Sánchez-Meca J (2006). Play therapy applied by parents for children with darkness phobia: comparison of two programmes. Child & Family Behavior Therapy, 28(1), 19-35.
2. Lewis KM, Amatya K, Coffman MF, Ollendick TH (2015). Treating nighttime fears in young children with bibliotherapy: evaluating anxiety symptoms and monitoring behavior change. Journal of Anxiety Disorders, 30, 103-112.
3. Kendall PC (1994). Treating anxiety disorders in children: results of a randomized clinical trial. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 62(1), 100-110.
4. Kucirkova N, Messer D, Sheehy K (2014). Reading personalized books with preschool children enhances their word acquisition. First Language, 34(3), 227-243.