"יש משהו מתחת למיטה." המשפט הזה נאמר הערב בעשרות אלפי בתים, ובכל אחד מהם הורה עייף מתלבט: להדליק אור ולבדוק יחד? להגיד שאין מפלצות? לקחת למיטה שלנו? להתעלם?
החדשות הטובות: הפחדים של ילדים הם אחד התחומים הנחקרים ביותר בפסיכולוגיה התפתחותית, והתשובות ברורות למדי. הפחדים עוברים, רובם לא דורשים טיפול, ויש כמה דברים פשוטים שמקצרים את הדרך. והחדשות הפחות נוחות: המשפט "אין ממה לפחד" הוא בדיוק מה שלא עובד.
פחד הוא לא תקלה, הוא תוכנה
הפסיכולוגית אלינור גולון מאוניברסיטת מונאש באוסטרליה סיכמה ב-2000 מאה שנות מחקר על הפחדים הנורמליים של ילדים (Gullone, 2000, Clinical Psychology Review). המסקנה המרכזית: פחדים אינם סימן לבעיה אלא חלק מההתפתחות התקינה, והם משתנים בסדר צפוי עם הגיל, כי הם עוקבים אחרי מה שהילד מסוגל להבין.
- תינוקות ופעוטות (עד גיל 2): רעשים חזקים, זרים, פרידה מההורה. אלה פחדים של מי שחי בעולם המיידי: מה שאני רואה ושומע עכשיו.
- גיל הגן (3 עד 5): חושך, מפלצות, חיות, דמויות מפחידות, להישאר לבד. בגיל הזה הדמיון פורח, והילד עוד לא מפריד היטב בין מה שהוא מדמיין למה שקיים. לכן הפחד ממפלצת אמיתי לגמרי מבחינתו, גם אם המפלצת לא.
- גיל בית הספר הצעיר (6 עד 8): פציעה, מחלה, גנבים, אסונות טבע, שמשהו יקרה להורים. הילד כבר מבין שיש סכנות אמיתיות בעולם, אבל עוד לא יודע להעריך כמה הן נדירות.
- גיל 9 עד 12: כישלון בבית הספר, דחייה חברתית, מראה חיצוני, מוות. הפחדים הופכים חברתיים ומופשטים.
מחקר הולנדי על 190 ילדים בגילאי 4 עד 12 (Muris, Merckelbach, Gadet & Moulaert, 2000, Journal of Clinical Child Psychology) מצא שכ-75 אחוז מהילדים דיווחו על פחד אחד לפחות, וכ-67 אחוז על דאגות, ושחלומות מפחידים היו נפוצים כבר בגילאי 4 עד 6, הגיעו לשיא בגילאי 7 עד 9 ופחתו בגילאי 10 עד 12. כלומר: ילד שמפחד הוא הרוב, לא היוצא מהכלל.
בדרך כלל הפחדים שוככים עם הזמן, כשהחשיבה של הילד מתבגרת. התפקיד של ההורים אינו להעלים את הפחד אלא לעזור לילד לעבור אותו בלי להיתקע.
למה "אין ממה לפחד" לא עובד
כשילד אומר שהוא מפחד, הוא מדווח על תחושה בגוף: לב דופק, בטן מתכווצת, רצון לברוח. המשפט "אין ממה לפחד" אומר לו שהתחושה שלו שגויה. הוא לא מרגיע, הוא מבודד. הילד עלול ללמוד שההורה לא מבין, ושעדיף לא לספר.
הגישה שנתמכת במחקר על טיפול בחרדה אצל ילדים הפוכה. פיליפ קנדל מאוניברסיטת טמפל פיתח בשנות התשעים את תוכנית "החתול שמתמודד" (Coping Cat), והניסוי המבוקר הראשון שלה (Kendall, 1994, Journal of Consulting and Clinical Psychology) הראה שכ-64 אחוז מהילדים שטופלו (47 ילדים בגילאי 9 עד 13) כבר לא ענו על הקריטריונים לחרדה בסוף הטיפול, לעומת 5 אחוז בקבוצת ההמתנה. התוכנית לא מנסה להוכיח לילד שאין סכנה. היא מלמדת אותו ארבעה צעדים: לזהות את הסימנים בגוף, לשים לב למחשבה שעוברת בראש, לחשוב על דרכי פעולה, ולתת לעצמו ציון על ההתמודדות. במילים אחרות: הפחד נשאר, אבל הילד לומד שהוא גדול ממנו.
מה שהורים יכולים לקחת מזה הביתה הוא פשוט: קודם מכירים ברגש, אחר כך נותנים כלי. "אני רואה שמפחיד לך. זה בסדר לפחד. בואו נחשוב ביחד מה עוזר."
שש דרכים שעובדות בבית
1. שם לפחד, ושם לאומץ
ילדים בגיל הגן מתמודדים טוב יותר עם דברים שיש להם שם. "המפלצת שמתחת למיטה" הופכת פחות מאיימת כשקוראים לה בשם מצחיק ומציירים אותה. ובאותה מידה, כדאי לתת שם ליכולת שלו: "שמתי לב שהיה לך אומץ של אריה כשנכנסת לבד לחדר". המחקר על Coping Cat נשען בדיוק על זה, על הפיכת ההתמודדות לדבר שהילד יודע לזהות ולהיות גאה בו.
2. צעדים קטנים, לא קפיצה למים
העיקרון הכי מבוסס בטיפול בפחדים הוא חשיפה הדרגתית: מתקרבים לדבר המפחיד בצעדים קטנים, כל פעם צעד אחד שהילד מסוגל לו. ילד שמפחד מכלבים לא מתחיל מללטף כלב, אלא מלהסתכל על תמונה, אחר כך על כלב מעבר לגדר, אחר כך מרחוק בפארק. לפחד מהחושך: קודם אור חלש בחדר, אחר כך דלת פתוחה ואור במסדרון, אחר כך רק נורת לילה. כל שלב נשאר עד שהוא כבר לא מפחיד, ורק אז עוברים הלאה.
3. משחק במקום שיחה
מחקר ספרדי על 78 ילדים בגילאי 4 עד 8 שסבלו מפחד חמור מהחושך (Santacruz, Méndez & Sánchez-Meca, 2006, Child & Family Behavior Therapy) בדק שתי תוכניות משחק שההורים עצמם הפעילו בבית אחרי הדרכה קצרה. באחת ההורים הקריאו סיפור על ילד שמתמודד עם החושך ואחר כך שיחקו איתו משחקים בחדר מוחשך בהדרגה; בשנייה הילד שיחק בתפקידים של דמויות אמיצות. שתי התוכניות הפחיתו את הפחד לעומת קבוצת ביקורת שלא טופלה, והשיפור נשמר ואף גדל בבדיקת מעקב אחרי שנה. המסר להורים: ילד בגיל הגן לומד בעיקר דרך משחק ופחות דרך הסברים. מחבואים בחדר חשוך למחצה, לחפש פנס שהוחבא, "מסע" עם פנס לשירותים, כל אלה עושים יותר מעשר שיחות.
4. סיפור על ילד שמתמודד
הדרך העתיקה ביותר להתמודד עם פחדים היא לספר עליהם, ויש לה שם מדעי: ביבליותרפיה. מחקר קטן מאוניברסיטת וירג'יניה טק (Lewis, Amatya, Coffman & Ollendick, 2015, Journal of Anxiety Disorders) נתן להורים של תשעה ילדים בגילאי 5 עד 7 עם פחד מהחושך ספר ילדים שבו הגיבור לומד בהדרגה להתמודד עם החושך, עם משחקים ותרגילים בסוף כל פרק. אחרי ארבעה שבועות של קריאה, שמונה מתוך התשעה פחדו פחות, והשיפור נשמר חודש אחר כך. תשעה ילדים הם לא הוכחה, אבל זה כיוון שחוזר גם במחקרים אחרים על סיפורים.
סקירה שיטתית של מחקרים על ביבליותרפיה יצירתית לילדים (Montgomery & Maunders, 2015, Children and Youth Services Review) מצאה השפעה חיובית על קשיים רגשיים והתנהגותיים. הסיבה שסיפור עובד: הילד צופה בגיבור מפחד ומתגבר, ממרחק בטוח. הוא לא צריך להודות שהוא עצמו מפחד, ובכל זאת הוא מקבל תסריט למה עושים.
וכאן יש משהו שהורים רבים גילו בעצמם: כשהגיבור של הסיפור הוא הילד עצמו, עם השם שלו והפנים שלו, התסריט הזה נכנס עמוק יותר. "מעיין לא פחדה מהדרקון, היא הושיטה לו יד" הוא משפט שהילדה לוקחת איתה למיטה בצורה אחרת לגמרי מ"הילדה בסיפור לא פחדה". במחקר על למידת מילים מספרים אישיים (Kucirkova, Messer & Sheehy, 2014, First Language) ילדי גן ידעו טוב יותר מילים חדשות מקטעי הסיפור שבהם הופיע השם שלהם. לא מצאנו מחקר שבדק ספרים אישיים ספציפית לפחדים, ולכן נאמר את זה בזהירות: זו הרחבה טבעית של ממצאים קיימים, לא ממצא בפני עצמו. אם אתם רוצים לנסות, סיפור שבו הילד שלכם הוא הגיבור שמתגבר על משהו מפחיד הוא דרך פשוטה להתחיל, ואפשר לראות דוגמה חינם מתמונה אחת.
5. שגרת לילה קבועה
פחדים מתפרצים בעיקר בערב, כשהבית שקט והדמיון עובד. שגרת לילה קבועה, אותם צעדים באותו סדר, מורידה את העוררות עוד לפני שהאור נכבה, ונותנת לילד תחושת שליטה. על זה כתבנו בהרחבה במאמר על שגרת לילה. שני דברים חשובים במיוחד לילד שמפחד: לסיים את הסיפור תמיד באותו משפט מרגיע, ולהגיד מראש מה יקרה אם הוא יתעורר בלילה ("אם תתעורר, תקרא לי, אני אבוא, נשב דקה ותחזור לישון").
6. לשים לב לעצמכם
ילדים קוראים את ההורים. יש עדויות מהספרות הקלינית לכך שחרדה של הורים ותגובה מוגזמת לפחדים של הילד (הרבה הרגעות, ביטול מצבים מפחידים, הצטרפות לדאגה) עלולות להאריך את הפחד. המטרה היא "רגוע ומאמין": אני כאן, אני לא מבוהל, ואני בטוח שתסתדר.
מתי זה כבר לא "רק פחד"
רוב הפחדים חולפים. כדאי להתייעץ עם רופא הילדים או עם פסיכולוג ילדים כשמתקיימים כמה מהסימנים האלה:
- הפחד נמשך יותר מחצי שנה ולא נחלש.
- הפחד מונע מהילד לעשות דברים שבני גילו עושים: ללכת לגן, לישון אצל סבתא, להיכנס לחדר.
- יש תסמינים גופניים חוזרים: כאבי בטן בבקרים, הקאות, קשיי שינה מתמשכים.
- הילד מבקש הרגעה שוב ושוב ושוב, והיא לא עוזרת ליותר מכמה דקות.
- הפחד התחיל אחרי אירוע קשה, או שמלווה בעצב ממושך.
פנייה לייעוץ אינה כישלון. טיפול קוגניטיבי התנהגותי לילדים הוא ממוקד ומבוסס היטב.
בשורה אחת
הילד שלכם לא צריך לשמוע שאין ממה לפחד. הוא צריך לשמוע שמותר לפחד, שאתם איתו, ושיש דרך לעבור את זה צעד אחרי צעד. ואם בדרך יש סיפור על ילד אמיץ, במיוחד אם הילד האמיץ הזה נושא את השם שלו, הדרך קצרה יותר.
---
מקורות
- Gullone E (2000). The development of normal fear: a century of research. Clinical Psychology Review, 20(4), 429-451.
- Muris P, Merckelbach H, Gadet B, Moulaert V (2000). Fears, worries, and scary dreams in 4- to 12-year-old children: their content, developmental pattern, and origins. Journal of Clinical Child Psychology, 29(1), 43-52.
- Kendall PC (1994). Treating anxiety disorders in children: results of a randomized clinical trial. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 62(1), 100-110.
- Santacruz I, Méndez FJ, Sánchez-Meca J (2006). Play therapy applied by parents for children with darkness phobia: comparison of two programmes. Child & Family Behavior Therapy, 28(1), 19-35.
- Lewis KM, Amatya K, Coffman MF, Ollendick TH (2015). Treating nighttime fears in young children with bibliotherapy: evaluating anxiety symptoms and monitoring behavior change. Journal of Anxiety Disorders, 30, 103-112.
- Montgomery P, Maunders K (2015). The effectiveness of creative bibliotherapy for internalizing, externalizing, and prosocial behaviors in children: a systematic review. Children and Youth Services Review, 55, 37-47.
- Kucirkova N, Messer D, Sheehy K (2014). Reading personalized books with preschool children enhances their word acquisition. First Language, 34(3), 227-243.
